המלצת העורך:

החיבור בין עירית לינור לספרות הנשית הוויקטוריאנית עובד מצוין. כך היה בתרגומה של לינור לרומן עב הכרס של צ’רלס דיקנס, ”ניקולס ניקלבי”, שראה אור בהוצאת אחוזת בית לפני כשלוש שנים, וכך קורה גם ב”גאווה ודעה קדומה”, התרגום החדש של לינור לרומן המופת הנשי של ג’יין אוסטן, שזכה כבר לאינספור עיבודים למסך הגדול והקטן.

החיבור הזה מוצלח במיוחד בגלל המידות השמרניות/קלאסיות של הספרות והחברה הוויקטוריאניות והעיסוק המתמיד בהוויה נשית ספק רומנטית ספק פמיניסטית. לינור, מחברת רבי מכר רומנטיים כמו ”שירת הסירנה” ו”שתי שלגיות”, שוחה כמו דג במים בבואה לעסוק בחייהן ובאהבותיהן של חמש האחיות לבית משפחת בנט. הצרות שמובילים עסקי הלב כוללות בגידות, קנאה, עוינות וחשד. הגיבורה הראשית היא אליזבת, האחות היפהפייה והפיקחית, שמנהלת לאורך שנים דו קרב רומנטי בלתי נשכח עם מר דארסי העשיר. לא בכדי נחשבת אליזבת, שמתעקשת על זכותה לבחור בעל כלבבה, לאחת מהגיבורות הפמיניסטיות הגדולות של הספרות הנשית.

”אם ’ספר בנות’”, כותבת לינור באחרית דבר, ”הוא ספר קליל ונעים לקריאה שבמרכזו רווקה שצריכה לפלס את דרכה לנישואים עם גבר ראוי, ’גאווה ודעה קדומה’ הוא ספר בנות מושלם. ולא זו בלבד: זהו ספר הבנות הראשון בהיסטוריה שנחשב ליצירת מופת – אפילו בעיני גברים”.