"מה אני בעיני רוב האנשים? אפס, או איש תמהוני ולא נעים – אחד שאין לו ולא תהיה לו אף פעם איזושהי עמדה בחברה, בקיצור, נחות שבנחותים. בסדר גמור, גם אם הם צודקים, ארצה להראות בעבודתי מה נמצא בלבו של איש תמהוני כזה, בלבו של אפס.
זוהי שאיפתי, המבוססת למרות הכול על אהבה יותר מאשר על זעם, על רוגע יותר מאשר על סערת רגשות. נכון שאני נמצא לעתים קרובות במצוקה גדולה, אך עדיין קיימות בתוכי מוזיקה והרמוניה שקטה וטהורה. בבקתות העלובות ביותר, בפינות המזוהמות ביותר, אני רואה רישומים ותמונות. ונפשי נמשכת לדברים הללו בעוצמה שאין לעמוד בפניה" (האג, יולי 1882).
מכתבי ון גוך לאחיו תיאו, מיטיבו ואיש חסדו, הם מסמך אנושי, נדיר ומרתק, שבו ניתנת לקורא הזדמנות ייחודית להכיר את הלך מחשבתו ולבטיו, רגשותיו העמוקים והעדינים ביותר של אמן יוצר. המכתבים משקפים נאמנה את חייו: מצוקה חומרית מתמשכת, אכזבות קשות מהכנסייה ומנשים שאהב, אי־הכרה ביצירתו האמנותית, בסגנון ובעקרונות האסתטיים שפיתח.
המכתבים אף פותחים לפני הקורא צוהר לעולמו הרוחני ומלמדים על השפעות של אמנים, סופרים והוגי דעות מתקופות שונות על מחשבתו האמנותית. מתוך הספר עולה ומשתקפת רוח האדם, שהיא סוד גאוניותו המיוחדת של ון גוך.
הספר מלוּוה בצילומי מכתבים וברישומים מקוריים של ון גוך, וכן בביוגרפיה קצרה שנכתבה על־ידי יוהנה ון גוך־בונגר, אשתו של תיאו.
