יהודה יערי (וואלד) נולד בעיירה טארנובז'יג-דז'יקוב, גליציה (כיום בתחומי דרום-מזרח פולין) בראש חודש כסלו תרס״א. קיבל חינוך מסורתי בחדר וכללי בבית הספר העממי. במהלך מלחמת העולם הראשונה התגורר עם משפחתו בעיר טרנוב, שם הצטרף לתנועת ״השומר הצעיר״. ב-1920 עלה לארץ ישראל. בדרך לארץ פגש את א״ד גורדון, פגישה שהשפיעה עמוקות על מהלך חייו. בארץ עבד בהכשרת קרקע בקריית ענבים, ולאחר מכן הצטרף לגדוד ״שומריה״ של ״השומר הצעיר״ בסלילת כביש. עם חבריו ל״קיבוץ א״' הקים את קיבוץ בית אלפא. לצד עבודתו החקלאית הקים להקת תיאטרון (1921–1924), שהציגה מחזות המבוססים על סיפורים ומיתוסים יהודיים כגון ״הגולם״ ו״הדיבוק״. ב-1926 עזב את הקיבוץ וקבע את ביתו בירושלים, שם עבד כספרן בבית הספרים הלאומי. בשנים 1928–1930 למד ספרנות באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ולאחר מכן עבד כמורה בקנדה. לאחר חזרתו לארץ עבד בלשכה הראשית של קרן היסוד ומילא תפקידים שונים בשירות משרד החוץ, בהם נספח תרבות בארצות סקנדינביה וקונסול באמסטרדם.

    החל לפרסם את סיפוריו לאחר שעזב את הקיבוץ. הרומן הראשון שלו, כאור יהל, התפרסם בהמשכים בעיתון דבר וראה אור כספר ב-1937 בהוצאת ארץ ישראל. הרומן, שיש בו סממנים אוטוביוגרפיים, עוקב אחר מסכת חייו ונדודיו של חלוץ גליצאי צעיר ממלחמת העולם הראשונה ועד התאקלמותו בארץ ישראל. חלק מרכזי של הרומן עוסק בימי הראשית של הקבוצה השיתופית ובעזיבתו של המספר את הקבוצה. נידונות בו סוגיות של נדודים, גאולה וגלות, הפער בין החזון לבין המציאות ושאלת היכולת ״להיוולד מחדש״ בארץ ישראל. הרומן מבטא את השקפתו של יערי בדבר חשיבותה של הזיקה של היישוב החדש בארץ ישראל לעבר היהודי.

    הושפע מהתרבות החסידית (הוא נחשב למי שהציע לקרוא לקבוצות השיתופיות בשם ״קיבוץ״ על שם קיבוצי החסידים הברסלביים), והשפעה זו מתבטאת בלשון יצירותיו, במארג הסמלי שלהן ובסיפורים הברסלביים השזורים במרקמן. סיפורים אלה העלה על הכתב בנוסח חדש: סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שסיפר רבינו רבי נחמן מברסלב : העלה אותם על הכתב תלמידו ר' נתן מנמירוב, ועל פיו חזר וכתבם והוסיף מבוא יהודה יערי (1971).

    סיפוריו הקצרים, שהתפרסמו בין השאר בקבצים דרכי איש (1940) ובין אשמורות (1950), מתרחשים בעיקר בקיבוץ ובעיירה היהודית במזרח-אירופה. רבים מהסיפורים מעוצבים במתכונת של סיפורי דיוקן, בהם המספר הכמו-עממי מוסר את סיפורו של אדם שפגש בדרכו. סיפורי הקיבוץ מציירים תמונות הווי של חיי החלוצים ושל הקיבוץ בתחילתו ולאחר מיסודו. גם בסיפורים הללו מופיעה התמה של הפער בין החזון והמיתוס לבין המציאות, אך חלקם הם סיפורים שניתן לכנותם ״נאיביים״ ונימתם אלגית. כמו ב״כאור יהל״ גם בסיפורים הקצרים נבנית זיקה בין רעיונות הגאולה היהודיים-דתיים לחזון הגאולה הציוני. בחלק מהסיפורים מופיעים יסודות אגדיים ומיתיים (למשל באגדה ״שלומיאל מצא צל״).

    כתב שני רומנים נוספים: שורש עלי מים (1950) ותשובתו של אביגדור שץ (1986), שהתפרסם לאחר מותו ועיקרו חשבון נפש של עסקן ציבור, איש העלייה השלישית, בערוב ימיו. בנוסף פירסם מחזה (״ארבעים יום על הים״, 1938), ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי (1930) ותרגומים.

    ב-1969 ראתה אור מהדורה מקובצת בארבעה כרכים של יצירותיו, ונכללו בה שני הרומנים הראשונים שלו וסיפוריו הקצרים. בשנה זו גם הוענק לו פרס ברנר. כאור יהל ומבחר מסיפוריו הקצרים תורגמו לאנגלית, וסיפורים נוספים תורגמו לשפות שונות.

    הביקורת ראתה בו סופר מובהק של דור העלייה השלישית, שאליו התייחסה כ״דור מעבר״ הממוקם בתווך בין סופרים שפעלו תוך השפעה של מראות השתייה של הגולה לבין דור ילידי הארץ. גרשון שקד (1982) סיווג את יערי, שהושפע מיצירתו של ברנר, כ״חוליה רומנטית במסורת אנטי-ז'אנרית״, לעומת בני דורו, שנטו לאשר ולייצג את המודל הציוני. השקפות אחרות מציעים נורית גוברין (2002) הטוענת כי יצירתו אינה נענית לתביעה ״לשמש אילוסטרציה לאידיאולוגיה החלוצית״, ושמעון הלקין (1984) הרואה ביצירתו יצירה הקרובה להלכי רוח מודרניסטיים, בניגוד לתפישה המקובלת שלו כסופר הנאמן לחלוציות או הדבק בסיפור המעשה היראי-חסידי.

    יהודה יערי זכה ב-1951 בפרס אוסישקין וב-1969 זכה בפרס ברנר.  יהודה יערי נפטר בירושלים בכ' בחשון תשמ״ג, 6 בנובמבר 1982.

מתוך: ערך המחבר ב-לקסיקון הספרות העברית החדשה (נראה לאחרונה ב-5.04.2020)