פרופסור עליזה שנהר שבה לטקסטים שליוו אותה מימי ילדותה: סיפורה של רבקה אמנו, סיפורו של רבי אליעזר, "ימים ולילות" של נתן ביסטריצקי וגם, ובעיקר, סיפורים של עגנון, הסופר שלו הקדישה חלק גדול מהמחקר שלה במהלך השנים, והוא אהוב עליה מאוד. מה משותף ליצירות הללו? שבין אם נכתבו לפני אלפי שנים ובין אם לפני כמה עשרות, כולן כתובות בעברית, וכולן מובנות לקורא המודרני. זהו קסמה של העברית ומורשתו האמתית של עם ישראל: המלים העבריות שנכתבו לפני אלפי שנים הן אבני הבניין של היצירה המודרנית, ולא רק המלים, אלא גם הרעיונות, שמקורותיהם עתיקים, אבל לא נס ליחם גם כיום, גם אם עברו שינויים.
ב"קוראת במקור" בוחנת שנהר את מקורותיהם של הרעיונות הללו ומצביעה עליהם כאומרת: מקורותינו העבריים הם התשתית שממנה ניבנה. ספרה של שנהר הוא ספר אישי מאוד: הוא לא רק מפענח בכלים מלומדים את היצירות שמופיעות בו, אלא גם מציג את האסוציאציות האישיות והמשפחתיות שמקיפות אותן ומלוות את המחברת מיני אז. היצירה העברית, כך נראה, טרם סיימה תפקידה בעולם הספרות, ובספר הזה היא נראית רעננה מאי פעם.
