דמותה של גולדה מאיר מאז החלה בפעילותה הציבורית הייתה מושא להערצה. בעשרים וחמש השנים שבהן נשאה בתפקידים רמים – שרת העבודה, החוץ, מזכירת "מפלגת העבודה" וראש הממשלה – אהב אותה הציבור והעריך אותה. והנה כיום (2012), יש שיכנוה כ"אחת מראשי הממשלה הגרועות בהיסטוריה של מדינת ישראל"; ויש שיאשימוה כנושאת האשמה העיקרית ב"מחדל" יום הכיפורים. לא זו בלבד, אלא שעם השנים נחשבה למי שמייצגת שליחת ציבור שמרנית, בעל תפיסת עולם פשטנית המחזיקה בדעות קדומות הגובלות בגזענות... את הסיבה להבדל הדרמתי שבין דימויה הכושל להצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה, נמצא שגולדה הייתה אחת האישים החשובים יותר בתולדות ישראל בראשיתה.
