לפני כעשור היה פרנק מק'קורט לכוכב יוצא דופן: בגיל שישים ושש הוא פרץ אל הזירה הספרותית עם האפר של אנג'לה, ספר זיכרונותיו מילדותו בלימריק שבאירלנד. ספר זה זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס פוליצר, ואחריו בא הספר ככה זה, תיאור נפלא של שנותיו הראשונות בניו יורק.
בספר זה, השלישי במספר, מתאר מק'קורט כיצד הובילו אותו שלושים שנותיו כמורה אל המערכה השנייה של חייו, כסופר. נוסף על כך, המורה הוא גם הכרת תודה מתחייבת למורים באשר הם.
בפרוזה עזה, תוססת, טבועה בחותם של שנינה נטולת יומרות ויושר נוגע ללב, מתעד מק'קורט את הקשיים, את הניצחונות ואת ההפתעות שזימנו לו שנותיו כמורה בבתי הספר הציבוריים בעיר ניו יורק. מק'קורט הטביע רושם בל יימחה על תלמידיו באמצעות שיטות עבודה לא מקובלות ומטלות מקוריות.
מק'קורט מספר כיצד במשך חמישה ימים בשבוע, חמש שעות ביום, הוא עשה כמיטב יכולתו לעורר עניין בבני נוער שלוחי רסן, גועשים מהורמונים או אדישים. "נחישות," הוא אומר, "איננה תכונה זוהרת כשאפתנות, אינטלקט וקסם אישי, אבל היא זו שסייעה לי לעבור את הימים והלילות."
בשביל מק'קורט, בעצם היכולת לספר סיפור טמונה גאולה, ובספר זה המסע אל הישועה - ואל התהילה הספרותית - הוא הרפתקה עוצרת נשימה.
פרנק מק'קורט נטש את סמטאות העוני של ילדותו באירלנד ונכנס אל כיתות בתי הספר התיכוניים של ניו יורק. הוא מחליף מצוקה במצוקה אחרת, אך איננו מוותר על נקודת המבט הקומית, על לב אוהד ועל תזמון מושלם של מספר סיפורים אמן. המורה הוא זעקה העולה מן הבריקדות של החינוך הציבורי וראוי שישמש קריאת חובה לא רק לכל מורה אלא לכל מי שרגלו דרכה אי פעם בבית ספר תיכון.
