בספר זה מוצע דיון עקרוני בנושא הקשר בין הספרות העברית ומחשבת ישראל, אשר מצביע על מעמדם וחשיבותם של יסודות קבליים בארבעה מסיפוריו הקצרים של ש''י עגנון: האדונית והרוכל, המלבוש, אחות ועידו ועינם. הספר מראה כי מיצירותיו של עגנון עולות תפיסות דתיות עצמאיות ומקוריות התורמות תרומה משמעותית להבנת המחשבה היהודית במאה העשרים. התוכן הנרטיבי, האיכויות הפואטיות והרבדים הפסיכולוגיים שבהם מצטיינים הסיפורים הם המעניקים לממדים התאולוגיים את מובנם. מבחינה זו ממשיכים סיפורי עגנון את מסורת הסיפור היהודי של כתיבה דתית בלבוש ספרותי, שראשיתה בסיפור המקראי והמשכה במדרשי האגדה של חז''ל, בספרות הקבלית מימי הביניים ובסיפור החסידי.
