את הסיפורים המקובצים ב"רוגטקה" כתבה האמנית תמר גטר לאורך שני העשורים האחרונים. ראשיתם בתוך הצבות הציור שלה, אך כפרוזה עצמאית הם התגבשו בעיקר בעשור האחרון ואחדים מהם התפרסמו בכתב העת "מטעם". קולה הייחודי של גטר, בעל מזג לשוני שוצף והומור עוקצני, מביא ספרות חדשה, אלגורית באופייה, אשר עיקר עיסוקה בגורלו של היופי ובגורלם של המסורים לו. בכל סיפוריה מופיע מצב יסודי נתון אחד שבו אדם/גוף הכלוא בתנאים ובאופן חסר סיכוי – משתחרר. הלשון, המקצב והעולם המתואר בוטים ופיזיים מאוד. ככל שמידת ריתוקן הגופני של הדמויות גבוהה יותר כך מתגברת פעלתנותם הרטורית של הסיפורים. הגיון הכתיבה של גטר הוא מרחבי ותְמוּני, והוא יונק באופן עמוק מצורות הקומפוזיציה של ציוריה.