דיאלקטיקת החירות ההגליאנית ויחסי אדון-עבד הם נקודת המוצא וההשראה לספרו של יצחק קליין חירות דיאלקטית (1992). זהו ניסיון למצוא מושג של חירות אשר יוכל לתת מענה הולם לבעיה הקשה שמציגה החירות. המחבר אינו תופס את החירות כאידיאה נצחית או לחילופין כעובדה של הטבע, שכן לטענתו על מנת שתהיה ועל מנת שיהיה לה מובן, על החירות קודם כול להתממש. לפיכך לא נוכל לדעת מהי, אלא לאחר מימושה וביחס אליו. הבנת החירות תלויה אפוא בחוויה שחוֹוה האדם המממש את החירות.

עיקרה של החוויה ההיסטורית בת-זמננו נעוץ בטענה שלפיה מחד גיסא, העולם המודרני, אשר גמר אומר לממש את החירות המוחלטת על ידי חיסולה המוחלט של העבדות, לא הצליח בכך; מאידך גיסא, האדם אינו יכול לוותר על החירות ולא להשלים עם שעבודו. לפיכך אי אפשר לבטל לחלוטין את החירות או את העבדות. בדומה לכך, האחת אינה יכולה להתקיים ללא האחרת. המחבר שב אפוא לרעיון של חירות דיאלקטית. הוא מציע אפוא תפיסה דיאלקטית של החירות שהיא תהליך בן שלושה שלבים: החירות השלילית (או המופשטת), המציאות ותודעת החירות. מושג החירות הדיאלקטית עונה לשלב האחרון של תהליך זה.

יצחק קליין (1935-1990) – תלמיד של ז'אן היפוליט ועמנואל לוינס – למד באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת ננטר בפריז, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו בנושא: "הגל ובעיית הספקנות". בין השנים 1990-1969 כיהן כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. ספריו האחרים: "הדיאלקטיקה של האדון והעבד. פירוש לפרק מתוך 'הפנומנולוגיה של הרוח' של הגל" (אוניברסיטת חיפה, עם עובד, 1978); "הדת כבעיה פילוסופית" (מוסד ביאליק, 2004).

לספר מצורפת הקדמה מאת פרופ' זאב לוי, מהחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה.