"אֲנִי מִצְטַעֶרֶת": כמה אומץ ודיוק נדרשים כדי להגיע, בספר שירה ראשון, לשיר בן שתי מילים שזו לשונו. שתי המילים האלה, לקראת הסוף, לכאורה רק חוזרות על פתיחת הספר: "אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי". אבל למען האמת הספר אינו על אי-ידיעת הצער, אלא על התגלותו ההדרגתית כמשהו שגם אם אי-אפשר להגדירו הוא מובן כמעט כזהֶה ל"אני". "אני מצטערת" אינה מלמול נימוסִי אגבי, אלא הצהרה על קיום ועצמיות, על "מה אני עושָׂה בכתיבה"...