רק אתמול בלילה שכב וולפגנג על ערש דווי, ועכשיו הוא מתעורר במקום זר ובתקופה לא מוכרת, כפי שמתברר לו אט-אט. את אימי המסע שלו בזמן לשנת 2006 הוא מסוגל להסביר לעצמו אך ורק באמצעות ייעוד אלוהי: עליו לסיים סוף סוף את הרקוויאם שלו. וולפגנג תועה ברחביה של וינה המודרנית כאנכרוניזם חי. הוא אינו מעז עוד לקרוא לעצמו מוצארט ומסתבך בדלתות הרכבת התחתית. לצדו עומדים כנר נודד פולני, אניו הצעירה והדחף הפועם בו להפוך על פיהן הרמוניות שחיבר. אבל ככל שמתמשכת שהותו של וולפגנג בתקופה הזרה לו, כך מעיקה עליו יותר ויותר השאלה מה מצפה לו אחרי שיסיים את הרקוויאם.
