מדצמבר 1913 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 הגיעו לארץ-ישראל כ-35,000 מהגרים, אשר פתחו תקופה חדשה בתולדות היישוב היהודי, שכונתה "העלייה השנייה". ההיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל שמה בדרך כלל דגש בשונה ובייחודי שבהגירה לארץ ומבליטה את חשיבותה של האידיאולוגיה הציונית כמניע עיקרי לה. מרבית המחקרים שמו דגש על הקבוצות האידיאליסטיות והאיכותיות שהגיעו לארץ והיו בעלי תפיסה יישובית מגובשת. האומנם כך היה? האומנם הדימוי שנקבע בזיכרון ההיסטורי, של חלוצים צעירים, מייבשי הביצות ומקימי הקבוצות, כובשי האדמה והשמירה, מייצג נאמנה את כל היהודים שהגיעו לארץ בשנים אלו? המחקר שלפנינו איננו מתכוון לעסוק בתולדות תנועת הפועלים ומנהיגיה ואף לא בניסיונות ההתיישבות ובמאבק על כיבוש העבודה והשמירה. עניינו במהגרים מן השורה, שלא עמדו באור העשייה הפוליטית באותה תקופה ושבסיפורם הקולקטיבי, חסר הגבורה והפתוס, לא היה כדי לרומם ולהאדיר את המפעל הציוני, שהחל להיבנות בארץ.

 ספר זה מבקש לבחון באמצעותם ודרך נקודת מבטם את קורותיה של ההגירה היהודית לארץ-ישראל, החל בהתלבטות וההתחבטות, דרך הקורות אותם בהפלגה וכלה בהגעתם ארצה ובניסיונות ההתאקלמות וההסתגלות שלהם בה.

המחקר שלפנינו מבקש להפוך את תולדות ההגירה לארץ לתולדות המהגרים בה ולהבין את הרקע החברתי, התרבותי והדמוגרפי בארצות מוצאם, כנקודת מוצא לדרך התאקלמותם בחברה היישובית של ראשית המאה העשרים.

 גור אלרואי, מרצה בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה, עוסק בחקר ההגירה היהודית הגדולה ממזרח אירופה (1924-1870) לארצות הים ולארץ-ישראל בהיבטים השוואתיים.