במשך שלושים שנה החליפו ביניהם בטי ובנה גרשם שלום מכתבים; ואף־על־פי שהמכתבים המקובצים כאן עוסקים בענייני יומיום, ואולי דווקא משום כך, הם פותחים צוהר לחיי יהדות גרמניה.
כאשר שלום מתאר את היקלטותו בארץ־ישראל ואת התפתחותו המדעית, מתארת אמו את תהליך הפיכתה לזרה בגרמניה. מי שראתה את עצמה כגרמנייה, התנסתה בערוב ימיה בחוויה המכאיבה של פליטה באוסטרליה.
גרשם שלום, שייסד בירושלים את חקר הקבלה המודרני, נחשף כאן מזווית מוכרת פחות. אולם הדמות הראשית בספר היא אמו בטי: קשריה ההדוקים עם המשפחה הקרובה והרחוקה באים לידי ביטוי בתערובת של אירוניה, רכילות ומעורבות אמיתית. קולמוסה המושחז שלא חס על איש – ופחות מכול על בניה – לא מנע ממנה לסייע לקרובי המשפחה בעצה ובמעשה בעתות של מצוקה.
ואכן, יש קסם מיוחד בקשר המכתבים הזה, שבו רבים הגילויים של תשומת לב ואהבה בין אם לבנה.
