שגיא אלנקוה כותב שירה של פליאה כאובה ומרוסנת, שאין דומה לה בשירה העברית בימינו. הספר הוא התָּזה של נוזל מגבים כחול על שמשת המכונית שבה אנו נוסעים בעולם. מבט שמנקה את המבט. “הַיּוֹם מַחְבִּיא הֵיטֵב / מְאֹד / אֶת אוֹצְרוֹתָיו”: ברגעי הגילוי של האוצרות האלו אין צהלה. שום זרקור אינו נדלק כשהעין נפקחת אל ההבנה “כְּשֶׁאֶהְיֶה / אֶהְיֶה / נִיד עַפְעַף”. עין פקוחה רואה ניד עפעף: זה הכל. הקורא מעפעֵף בעינו־שלו פעם אחת, ומכיל, באישונו, את השיר ואת עתידו של המשורר...