ספר זה, פרי משנתו המאוחרת של הפילוסוף הצרפתי היהודי עמנואל לוינס, יוחד לתורת האתיקה, שהיא עיקר הגותו.
לוינס הוא פילוסוף חוצה גבולות, המשוחח עם פילוסופים מן העת העתיקה ועד ימינו (אפלטון, דקארט, הוסרל, היידגר, ניטשה, מרלו, פונטי ואחרים), והוא משלב בתוך כך מוטיבים מן הספרות והשירה.
השפעתה העמוקה של מחשבת ישראל ניכרת גם היא בשלושת החיבורים שאיגד כאן לספר בשנת 1972.
מתוך שזירת רצף הדיון סביב שאלת ההומניזם וחשיבותו בשיח של מדעי האדם, בא לוינס לידי התבוננות מחודשת בשאלות יסוד בפילוסופיה המערבית.
ההיאחזות הקנונית בסובייקט - האני החושב, מבנה התודעה, ה"היות כאן" - ותפיסתו של הסובייקט כנקודת מוצא אוניברסלית בלתי מעורערת, מקבלות אצלו תפנית עם הגדרת האני "מי שנתון כולו למען זולתו".
מהפך זה מכוון לעבר האחר האנושי, ומבעד לפניו המביעות גם לעבר האחרות המוחלטת, האלוהית.
פני הזולת, תמה עיקרית בספר, מגלות נקודת מוצא פילוסופית חדשה שאינה אונטולוגית או תאורטית, אלא היא אתית.
המשמעות החדשה שהיא נותנת לחיינו מסייעת לנו להבין את פשר האחריות האנושית שאין לסרב לה, להתוודע אל הברית הקדם-קמאית עם הטוב, ולהאזין לקולו של הנעדר.