בספרה איך רוקנתי את בית הוריי מתארת לידיה פלם התמודדות עם החפצים שנותרו לאחר מות הוריה, ומתוך כך שוזרת צמה של אבל הכרוכה ביחסיה המורכבים עם הוריה ובייחוד עם אמה, בקושי הבלתי נסבל של המוות, לצד ההקלה המשונה שהוא מביא. במקביל לפעולת הריקון הפיזית המתוארת בספר הולך ומתמלא במהלך הקריאה חלל רגשי – באוצר מילולי של רגשות ותחושות סותרים, בתנועת ספירלה של זריקה, צבירה וחלוקה, בדיון בירושה, בבדידות ובשמחה. הספר, המסרב להיענות ל"גבולות הטעם הטוב", יוצר שחרור מחשבתי ורגשי ביחס לנושא הטעון – מות הורים.
בד בבד נפרש בספר נתיב אחר, מתוך גילוי שרידי זיכרונות שתוקים של הוריה היהודים ממחנות הריכוז שמהם ניצלו. זיכרונות ואובדנים אלו חקקו בתוכה ירושה בלתי מדובבת, עלומה. היא מטפלת במוקדי הריק הללו ומשלימה, במידה רבה, את מה שלא יכלו הוריה לעשות – מציאת מנוחה למשפחתם שנספתה ולנעוריהם שנכחדו באכזריות, כמו גם לחרדות שנכרכו בנפשה שלה.
