מקובל על רוב חוקרי המקרא שהיצירה המקראית, (כמו עם ישראל), לא היתה כ"אי בודד" בין היצירות התרבותיות של העמים שהקיפו אותה, אלא התקיימו יחסי גומלין נרחבים בינה לבינן. יחסי גומלין אלו שהיוו ושמהווים מושא למחקרים רבים בהיסטוריה תנ"כית ובמקרא, כללו השפעות הדדיות רבות והתייחסות למקורות דומים: דתיים, חברתיים, רעיוניים ולשוניים. בשל כך אכתוב מעט על קשרים אלו בהתייחס לתקבולת וביחוד על הקשר בין ספרות המקרא לכתבי אוגרית בהם היתה התקבולת תופעה לשונית מקובלת למדי.
בסיומו של החבור אבקש להתחקות אחר האפקטיביות של התקבולת כאמצעי לשוני רטורי המבקש להביא את הרעיונות המוכלים בו לשכלול. מדוע יש להשתמש בה, מה סוד כוחה ומקור קסמה למשוררי וסופרי המקרא ולקהל
קוראיהם ושומעיהם.