הספר מתחקה אחר הדינמיקות הפואטיות, שהפכו את תרבות השירה הארץ-ישראלית לזירה של עימותים סביב השאלה המשיחית: מ'שירת העבודה' בראשית שנות העשרים ומאמציה לעצב את דמות החלוץ, הקרבן והמבשר, כפשרה שתנטרל את המשיחיות מהשתמעויותיה הפוליטיות; ועד סוף שנות השלושים, ששיאן בדיאלוג הפואטי המפותל שהתקיים דווקא בין האקספרסיוניזם של האפוקליפטיות הפוליטית, הימנית-רדיקלית, של אורי צבי גרינברג, ובין הזרמים המשיחיים המודחקים שרחשו מתחת לפני השטח באסכולה הסימבוליסטית של שלונסקי-אלתרמן.