ספר זה חושף פנים שונות בחייו, ביצירותיו ובנוכחותו הספרותית של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865־1921), מדמויות המפתח בתולדות הספרות העברית והמחשבה היהודית בדורות האחרונים. בחלקו הראשון – מחקרים העוקבים אחר הדרכים והנסיבות, שבהן התגבשה אמנות הסיפור שלו בעברית, ביידיש ובגרמנית על סף המאה העשרים, תוך הטמעתם של 'חומרי-גלם' אוטוביוגרפיים במבנים סיפוריים עצמאיים. החלק השני משרטט כמה מן הזיקות ופרשיות-היחסים האישיות והספרותיות בין ברדיצ'בסקי לבין בני-זמנו, מהם בני-גילו שהיו שותפים לו במאבק להכניס ערכים אסתטיים אירופאים אל הספרות העברית (כגון ראובן בריינין ומרדכי אהרנפרייז), ומהם צעירים יותר, שראו בברדיצ'בסקי סמכות ספרותית ורעיונית נחשבת בראשית דרכם (כגון ש"י עגנון ודוד בן-גוריון). החלק השלישי של הספר מתאר את משנתו האסתטית של ברדיצ'בסקי כמבקר וכעורך, ואת מעמדה של יצירתו בראי המחקר וההוראה בני ימינו. בכל הפרקים נעשה שימוש אינטנסיבי בחומר תיעודי-ארכיוני שטרם נחשף עד כה, המאיר באור חדש קטעים רחבים בביוגרפיה הספרותית של ברדיצ'בסקי, על רקע התקופה ההיסטורית הסוערת שבה חי ופעל.