כל מה שפנינה הארטבך רוצה בחייה העלובים זה קצת רוגע. קצת רוגע, ולדעת מי היה אבא שלה. אבל עם הקולות האינסופיים שמדברים בו-זמנית בתוך ראשה, הסכיזופרניה, האובססיה הטורדנית-כפייתית והרצון התמידי, החולני, לניקיון, לסדר, ולכתיבת שירים אבסטרקטיים המושפעים מהערצתה למשוררת יונה וולך, גם כשהיא נוגעת לעתים ברוגע המיוחל, נראה שלעולם היא לא מצליחה באמת לאחוז בו...