ב-18 באוקטובר 1973 היה יורם עשת-אלקלעי שרוע על הקרקע במצרים. חור גדול פעור בראשו מפגיעת פגז ומוחו חשוף. לרופא שהתעקש לטפל בו אמרו, עזוב אותו, עדיף שתשמור את האינפוזיות לפצועים שעוד אפשר להציל. כשהתעורר בבית החולים היו גופו ונפשו שבורים. צדו השמאלי משותק, עיניו לא רואות, תודעתו מבולבלת. אדם הולך הביתה, הוא סיפור החלמתו כנגד כל הסיכויים, בזכות כוח רצון ואהבת חיים שאין להם גבול. בלשון פיוטית ומדויקת עשת מתאר את מוראות המלחמה ואת הרגעים האיומים שהובילו לפציעתו. הוא מספר על הצעד הראשון שאחרי הפציעה, על המילה הראשונה שהצליח לקרוא ועל היום שבו גילה שלעולם לא יחזור להיות האיש שהיה. בכנות מפעימה ובכישרון ההופכים את התיעוד הביוגרפי לספרות של ממש, הוא מתאר את המאבק היומיומי ועל-אנושי לעשות סדר בזיכרונותיו המסויטים ולהקנות משמעות לחייו.