"שירת הנשים העברית איחרה לבוא. אט-אט החלו להופיע נשים יצירתיות, אחת בעיר ושתיים בקבוצה ובמושבה, כמו רחל ואסתר ראב שפרצו דרך וסימנו את האות לבאות. בדורו של שלונסקי בלטו לאה גולדברג ויוכבד בת-מרים; דור המאבק על עצמאות ישראל לא נתברך במשוררות בולטות, ורק בדור המדינה החלה להופיע קבוצה לא קטנה של משוררות, שהידועה שבהן הייתה דליה רביקוביץ'. גם רנה לי החלה מפרסמת את שיריה באותה עת, והכול ניבאו לה גדולות. ספריה נתקבלו במאור פנים, ודומה שאילו הייתה נשארת ב"רפובליקה הספרותית" שלנו הייתה הופכת למשוררת נודעת ועטורת פרסים. דא עקא, רנה לי התרחקה מן החיים הספרותיים בארץ, כי נסיבות חייה הרחיקוה מהם, ואף-על-פי שכל ספריה ראו אור בישראל, היא מעולם לא הועמדה באור הזרקורים או במרכז הזירה.

רוב שנותיה של רנה לי עברו עליה בניו-יורק, שם שימשה כפרופ' לספרות ב"קווינס קולג'". כחוקרת ספרות ומבקרה מחוננת היא ידעה היטב את ערך יצירתה, ובכל זאת חשה אבודה בין יבשות, כפי שכתבה באחד משיריה האחרונים:

אֲנִי אִֹשָּה שֶנָּפְלָה בְּלֵב אוֹקְיָנוֹס וְאֵינָהּ מְטִיבָהלִשְֹחוֹת, שֶבִֹּשְבִילָהּ כָּל הַחוֹפִים הֵם בְּגֶדֶר חֶזְיוֹנוֹת,מַשְֹאוֹת נֶפֶֹש שֶלֹּא נִתָּן לְהַגְֹשִים.