בספר "בית הפסנתרים" נותן המשורר ביטוי להווייתם של ילדים עיוורים במוסד מוגדר וסגור בו העתיד לוט בערפל, אך החתירה אל הסיכוי ואל האחיזה בכנפי החיים היא בלתי נלאית. בעיצומה של הבדידות, בגבול האחרון של האין אונים, שם מתחילה לנבוע ההתחברות אל ההיגד השירי, הצף ועולה מתוך מצב היולי מהביל בילדים המשוועים לפריצה אל העולם וליד מושטת. באין יד מלטפת הם הופכים עצמם הורים זה לזה ובחיבור הנואש והאינטנסיבי ביניהם באה הפדות המפתיעה. ארז ביטון מעניק להוויה המוחשית הזאת מימד של רוממות על גבול המיתי ובכך הוא נותן פשר למנגינת חיים תוססת, מהבילה, טבעית וכמוסה.
