המשפט הפלילי הוא אחד הכלים החזקים ביותר העומדים לרשותן של מדינות. אך האם במדינת ישראל נעשה לעתים שימוש מוגזם בכלי זה? לפחות בתחום האיסור על עובדי ציבור למסור מידע שהגיע אליהם מתוקף עבודתם - גם אם הוא אינו פוגע בשום ערך חברתי חיוני - מחברי הספר סבורים כי התשובה חיובית וכי החוק הקיים אינו הולם את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מהו מקורו של איסור גורף זה, ומהן השלכותיו על חופש העיתונות? האם הוא נועד למנוע גילויים שיכולים להביך את השלטון? ומהו המצב המקביל במדינות אחרות? על שאלות אלו ואחרות נותנים את דעתם מרדכי קרמניצר ואפרת רחף במחקר המדיניות שלפנינו. הם גם ממליצים על הדרכים לתיקון ואיזון המצב הקיים במשפט הישראלי.
הפרק הראשון של מחקר המדיניות מנתח את מצב הדין המצוי בישראל; בפרק השני המחברים עוסקים במשפט המשווה ובודקים את המצב המשפטי בישראל לעומת המצב באירופה ובארצות הברית; הפרק השלישי מסביר את חשיבותו של "העובד המתריע" (Whistleblower) להגנת האינטרס הציבורי; הפרק הרביעי דן בהשלכות הנוגעות לדין המשמעתי; הפרק החמישי מביא הצעה מנומקת לשינוי בחקיקה הקיימת.
