האם ראוי לנקוט מדיניות של העדפה מתקנת כלפי קבוצות שסבלו בשיטתיות מאפליה, ואם כן, כיצד היא יכולה להתבצע באופן הראוי ובמינון הנכון? לאחר עשרות שנים של התעלמות מהבעיה הכיר המחוקק הישראלי במפורש בהעדפה המתקנת כאמצעי ראוי להשגת שוויון. מטרת המחקר שלפנינו היא לגבש עמדה ברורה בשאלה זו ובאופן יישומה במדינת ישראל. לאחר סקירה השוואתית של מדיניות ההעדפה המתקנת בעולם המערבי, מנתחת המחברת את המצב בישראל מתוך התמקדות במצבם של הערבים אזרחי המדינה, של בני עדות המזרח ותושבי עיירות פיתוח, של נשים ושל אנשים עם מוגבלויות. המחקר בודק את השתלבותם של קבוצות אלה במערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה והתעסוקה. המחברת ממליצה להוביל את מהלך ההעדפה המתקנת במגזר הציבורי, אך מציעה דרכים להגשמתה גם במגזר הפרטי.
