טַלְטֵלָה אֲחָזָה אֱנוֹשׁ הֵטִילָה מֵאָדָם בַּיִת: רָעֲדוּ סִפִּים וְשִׁקְשָׁקוּ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֵין: עוֹר אֲנָשִׁים סָמַר וְעוֹלָלִים מֵעֶרֶשׂ נִזְעֲקוּ: גָּאוּ רְחוֹבוֹת הַנָּהָר מַעְיָנוֹת לַנְּהָרוֹת נָהוּ: גָּבַר קַשׁ עַל רוּחַ וְהָרִים עֲמָקִים סָתָמוּ: שָׁכַךְ וְגָבַהּ יָם צָעֲרָה אֶרֶץ וְסָעֲרָה: כִּבְדֵּי-רֹאשׁ וְאֵימָה מְנוּדִים חֲרֵדִים וְרוֹצִים: בְּאֶרֶץ נֹד יָשְׁבוּ וַיִּשְׁכֹּנוּ בְּלֵב יָמִים: תָּעוּ יָמִין וּשְׂמֹאל לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת נָפֹצוּ: לָבְשׁוּ לְבוּשָׁם לְגוּפָם וְנַפְשָׁם מֵהֶם וָהָלְאָה: (זלי גורביץ', פסוקים, פרק ד') "רק כשהחצוצרה נכנסה ידענו שחיכינו לה". הספר הזה נכנס אל הספרות, אל העולם, כמו החצוצרה הזאת. פסוקים כולל שני חלקים, הראשון דחוס, מסעיר, קדחתני כנבואה; השני מהורהר, הגוּתי, מלא דממה, פשוט. שני חלקי הספר, לצד שונותם, מושתתים על היחידה הבסיסית של הפסוק, מורשת המקרא, שאין בו אות מיותרת, שהוא קשה, זוהר, יקר והכרחי. אל הספר הזה הובילו חיים שלמים של שירה ושל הגות: חייו של זלי גורביץ' ודרכם גם חיי הקולקטיב העברי וחיי הלשון העברית, שפסוקים מדבר אותם. הספר, שלשונו "שפת עֵבֶר חדשה ועתיקת יומין", מדבר את שפות העָבָר העברי בזמן הווה (גם במובן הפוליטי) ובכוח מעורר השתאות של דיבור חי, של שיחה חיונית, שחיכינו לה ולא ידענו. זהו אחד מספרי השירה היפים ביותר שקראתי בעברית (דרור בורשטיין, עורך הספר).
