מחקר זה בחן את תפיסת חוק פינוי־פיצוי, את ההקמה והתפקוד של מנהלת סלע כמוסד הממשלתי האמור לבצע את החוק, את התייחסות המפונים לחוק פינוי־פיצוי, כמו גם את הביקורת של מבקר המדינה על תפקודה של מנהלת־סלע. המחקר מצביע על הקושי להשתמש בפיצוי כספי כאמצעי להשגת לגיטימציה למדיניות הנוגדת לחלוטין את ערכיהם של המפונים.
המסקנה המרכזית של המחקר היא שאין די בפיצוי כספי כדי לרצות ולפייס אנשים שנפגעו חומרית ונפשית מפינוי, והוא חייב להיות חלק ממכלול של אמצעים שיש בהם כדי לשכנע בצדקת המדיניות הננקטת, בחיוניותה ובחשיבותה הלאומית. כל זאת במיוחד כשהפינוי הוא תוצאה של מדיניות חד־צדדית, הננקטת שלא במסגרת תהליך שלום שיש בו תמורה מדינית וביטחונית.
