בן שש-עשרה היה יורם ברונובסקי, תלמיד תיכון ברמת-גן, כשקרא בכתב-עת לועזי תרגומן של כמה רומנסות ספרדיות עתיקות, ומיד נכבש להן. בו במקום החליט ללמוד ספרדית ולקרוא אותן ואת אחיותיהן – במקורן. את השפה למד בעצמו, כעבור זמן לא-רב יכול לקרוא בה, ולבסוף החל לתרגם מספרדית את הרומנסות שבקובץ, בעריכת הבלשן הספרדי הגדול, ראמון מננדס פידל.

 הספר איילת לבנה תחילתו באותו מפגש נעורים והמשכו בשנים הבאות, כי תוך כדי עבודותיו השונות והמרובות חזר ברונובסקי שוב ושוב אל הרומנסות, הוסיף עוד תרגומים ושקד לשוות להם את נוסחם הסופי. בשנת 1983 יצא לאור ב"עם עובד" המבחר שבקובץ הזה.

אפשר בהחלט לדבר על "המפעל התרגומי" של ברונובסקי. לא רק מצד היקפו וגויוונו בסוגים ובלשונות, אלא בייחוד מצד תרומתו התרבותית המיוחדת במינה: לישראלים רבים היה ברונובסקי חונך נאמן שהפגיש אותם לראשונה עם יצירות המופת הגדולות של הקלאסיקה והמודרנה: "שורה של אודיסאות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) היתה להם מפגש ראשון ומרגש עם שירת יוון הקדומה; בזכות תרגומיו התוודעו ליצירתו של בורחס (הקיבוץ המאוחד וכתר), לשירי קאוואפיס (ספרית פועלים, ומהדורה מאוחרת של כרמל) ופסואה (כרמל); לכתביו המוקדמים של פרוסט ("תענוגות וימים וכתבים אחרים", זמורה ביתן מודן) ולפרוזה של ברונו שולץ (שוקן). ואין זה אלא קומץ דוגמאות מן השפע המדהים של תרגומיו, שטבעו חותם עמוק בלב קוראיהם. גם הקובץ "איילת לבנה" הוא מסוג המפגשים הללו.

אחרי מותו של ברונובסקי, התברר ביתר שאת עד מה רבים היו קוראיו אלה ועד מה נרגשת הכרת הטובה שבליבם, על המפגש המכונן שזימן להם עם שכיות-החמדה של הספרות. דומה כי הוא עצמו לא שיער זאת.