הרכבת חלפה על פני שדות כותנה אין-סופיים והאטה את מהירותה ככל שהתקרבה לתחנה. מהטמה גנדי הביט בריכוז מבעד לחלון הרכבת בילדה הודית שעבדה בשדה. "היא נראית עצובה, היא בוודאי עייפה ורעבה," חשב ונאנח, "אך אם תפסיק לעבוד, יכה אותה המשגיח בחוזקה". הרכבת עצרה בתחנה, וגנדי ירד ממנה.

כל בני הכפר הזדקפו ורצו לתחנת הרכבת. המשגיח ניסה לעצור אותם, אך הוא לא יכול להכות מאות אנשים. הילדה נדחקה בין ההמונים והגיעה לרציף. היא הביטה בגנדי, האיש הנמוך והצנום העטוי אריג לבן. "זה מהטמה גנדי, האבא של כולנו," עבר רחש נרגש בקהל.

גנדי, ששבועות ארוכים נסע מכפר לכפר ומעיר לעיר, אמר לילדה ולכל אלפי ההודים שהתכנסו בתחנה: "הכותנה שאתם קוטפים שייכת לכם! הבריטים גוזלים אותה מכם! אם אתם רוצים לאכול לשובע, אם אתם רוצים שילדיכם ילמדו קרוא וכתוב ויהיו בריאים ומאושרים, עליכם לעשות מעשה קטן אחד בלבד: הערב, כשתחזרו לבתיכם, תתחילו לטוות חוט כותנה, ומחר תמשיכו לטוות אותו וכך גם מחרתיים וכן ה לאה.

בעוד חודש תוכלו לארוג לכם בגד וללבוש אותו. כשכולנו, ארבע מאות מיליון הודים, נארוג לעצמנו בגדים מהכותנה שלנו – יעזבו הבריטים את הודו ויניחו לנו ליהנות מאוצרות הטבע של ארצנו." נשמע מוזר, אבל כך היה. הודו קיבלה את עצמאותה מבריטניה בזכות המנהיג ההודי מהטמה גנדי, שחשב אחרת מכל המנהיגים שקדמו לו.