אחרי התחרות, במיניבוס שהחזיר אותנו לבית ספר, ישבתי בספסל האחורי לבד עם הבקבוק מים שרות נתנה לי. עשיתי את עצמי ישן, אבל הייתי ער. כולם ידעו שלא כדאי להתעסק איתי או להגיד לי משהו. גם מורן, המורה שלנו לספורט, כבר התייאשה ממני והתיישבה מאחורי הנהג. היא לא ידעה שבדיוק עכשיו אני חושב מה הייתי אומר לה אם היה אפשר להחזיר את הזמן לאחור. הסופרת שהם סמיט מספרת בגובה העיניים, ברגישות ובהומור, על שנה בחייו של עמוס: ילד עיר וילד סנדוויץ´, על סף גיל ההתבגרות.
