בגיל 18 עקר את עצמו ארי דה לוקה מנפולי לתמיד, כשֵׁן מִלֶסת. העיר שעוד כילד התבצר בה בעמדת הזר והתאמן בהיקרעות ממנה, כמו הכשירה אותו לאבד אותה, אך חדרה תחת עורו כקרס של דַיִג, ומאז היא חוזרת אליו בכל מעשיו, משמיעה את עצמה תחת מקומות ושמות אחרים – בעיקר ירושלים – ומחזירה אותו אליה שוב ושוב בכתיבתו. הוא אומנם חָדַל להיות נפוליטני, אך נשאר פליט שלה: נַפָּלִיטָנִי.

במַסת-הזיכרונות הפותחת, מעין פואמה-בפרוזה, וברשימות שאחריה – שהן פנינים של הבחנות ואנקדוטות, עם דימויים עוצרי-נשימה ומעלים חיוך, כיד הדמיון המרהיב של מחבר 'הר אדוני' – ממטיר דה לוקה על נפולי נשיקות ויריקות, ומנסה ללכוד ברשת של משי את תוויה של העיר המלאה רוחות-רפאים, שירים, גאווה מנמנמת ודחיפוֹת; עיר שכל אמא שֶׁבה יכולה להספיק למאה בנים; עיר שהר הגעש הפעיל, הווזוב, הוא המגדלור הנטוע במערכת העצבים שלה: היא מצוּפּפת בינו לבין מפרץ, שגם כשהוא סוער, הוא נתיב בריחה מן האש הזורמת.