"אֲנִי כְּבָר לֹא אָצוּד אֲרָיוֹת / וְלֹא אֶרְכַּב עַל נָמֵר", כתבה פעם ציפי שחרור, ומחקה לרגע את המילה "ג'ונגל" ממגרש השירים שלה. היא העדיפה אז לרהט את השורות בקירות הבית. אבל למזלנו משוררים לא תמיד מקיימים הבטחות, והספר החדש מלטף את פרוות האריות ומחזיר את חברבורות הנמר לקטלוג הצבעים המרהיב שלה. מדובר בספר מסעות. גם גלפגוס המדומה לממתק טרופי, גם מדבר סהרה, וגם יוון ואפילו בית הקברות ברמלה בו קבור אביה. מרגש במיוחד הוא המסע בביוגרפיה של האם המתה. "הַיָּדַיִם שֶׁל אִמִּי בּוֹעֲרוֹת", היא כותבת באחד השירים ומלבה את הבעֵרה בלהבה אינטימית של נר זיכרון. המסעות מתחילים בצעד פיזי וממשיכים בצעד שבו אפשר לשמוע לפעמים אפילו קריאת עורב. "יַלְדָּה רוֹשֶׁמֶת רוּחַ", היא אומרת בשיר הפותח. הרוח היא הבת דודה של הסערה. הסערה היא הפסקול של רבים משירי הספר הזה, וציפי שחרור רוכבת עליה כאילו היתה נמר. ג'ונגלים, כבר אמרנו, הם מגרש הבית שלה (רוני סומק).
