"אֶת הַפַּחַד שֶׁהָיָה תָּלוּי בַּחֶדֶר / אֶת חֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁהָפַךְ לְצֵל / אֲנִי רוֹצָה לְדַבֵּר", אומרת אביטל הררי בפתח "מחילת הארנב" ומסמנת בדיבור אחד הן את הפחד, והן את הכוח והשחרור שעולים בשיריה. בתמונות חיות ומכמירות לב מעלים השירים לעיני הקורא את ילדותה של הכותבת עם הנידוי החברתי ודמותו הקשה של האב האלים בביתה, בית של "שִׁבְרֵי זְכוּכִית וְקִירוֹת בּוֹכִים". תחושות הכאב והמחנק עולות גם בהמשך הספר מתיאור האם הדועכת וחיי המשפחה. עם זאת – ולא רק בזכות הפואטיקה הרעננה שלו – "מחילת הארנב" אינו ספר של התקרבנות, אלא ספר של ריפוי וחזון. אצל הררי מחילת הארנב מארץ הפלאות של עליסה היא מעבר מחושך אל אור גדול שממתין בקצה המחילה: הכאב מוביל להזדככות, והקושי – להתבוננות...