שירי אהבה מפוכחים, שירים של אהבה שלא תושלם לעולם, אהבה שיסודה בדידות. זמן רב לא נכתבו בעברית שירים צלולים כל כך, מדויקים כל־כך בניסיון לתאר כיסופים, חרדת נפש, געגועים למה שאין להשיגו. העולם שחגית סבג חיה בו הינו אמנם עולם ריאלי, של מעשים קטנים, של חפצים רגילים ועם זאת הוא הופך בשיריה לזירה של התרחשויות נפש. כך כשהיא "מכינה שתי כוסות תה ושותה אותן ביחידות", כך כשהיא "מצלצלת אל אהובה בוקר אחד אף־על־פי שדיברה איתו כל העת". שכן, בחוסר אשליה היא רואה את האהבה, עיקר עולמה, "כמהלכם של גבר ואישה המשתבש תמיד" ואהובהּ, הוא רק "אהובה שבמילים" שאצלו צריך "להתמעט במידה כזו, כמעשה שבשגרה, עד שיסכין"...