שינויים חברתיים משתקפים בחינוך ומשפיעים עליו, במיוחד בקיבוץ, שבו החינוך שזור בחוזק רב בקהילה. מאז שנות התשעים של המאה העשרים, עם האצת תהליך השינויים, מתחוללות תמורות רבות גם במערכת החינוך הקיבוצית: המשפחה הרחיבה עוד יותר את תפקידיה בחינוך ונגסה באחריותם של סוכני החינוך המוסדי; בית הספר השתחרר מפיקוח 'תנועתי', התמקצע והתרכז בהקניית דעת; ה'בית' של הילד הועתק אל המשפחה, והורחבה פעילות הפנאי וההעשרה היחידנית של הילד. כל אלה ועוד צמצמו את הכוללנות התפקודית של קבוצת בני הגיל וערערו את חשיבותה כ'קבוצה חינוכית'.
שינויים מהירים מזמנים עמימות של נורמות התנהגות במילוי תפקידים. הורים שחוברתו בקיבוץ המסורתי מתקשים למלא את תפקידם בעת שמוטל עליהם חלק משמעותי בחינוך ילדיהם; מחנכים מתמודדים עם מציאות של הצרת תפקידיהם; בית הספר, שפעל מתוך בקרה תנועתית, החל לפעול מתוך אוטונומיה פרופסיונלית מול קהילות של הורים. בתוך כך החל להתפתח משא ומתן להגדרה חדשה של תפקידי הורים ומחנכים ולבניית מאזנים חדשים בין המשפחה, מוסדות החינוך הקהילתיים, בית הספר והקהילה עצמה.
שמונה עשר חוקרי חינוך, סוציולוגים ופסיכולוגים חברו בספר זה לניתוח השינויים הדינמיים הללו.