התנועה הציונית בגרמניה הקיפה מיעוט קטן של היהודים במדינה זו, וגם במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית מנו חבריה כחמישה אחוזים לכל היותר. אולם משקלה הסגולי של ציונות גרמניה עלה בהרבה על מספרם היחסי של חבריה ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה.
התנועה הציונית בגרמניה, בשונה מן התנועה בארצות מזרח אירופה ובמערב, נתייחדה באחדות רעיונית ופוליטית: היא הייתה 'פלשתינוצנטרית', כיוונה הפוליטי היה שמאלה מן המרכז והיא מילאה תפקיד מיוחד בתמיכתה בנשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן. פעילותה זו נקטעה עם עליית הנאצים לשלטון.
מה היו הגורמים שעיצבו את התנועה הזו, כיצד פעלה ובאיזו מידה השפיעה על המדיניות הציונית ועל בניין הבית הלאומי בראשית התפתחותו, הם הנושאים הנדונים בספר בהקשר עם סוגיות מרכזיות בתולדות הציונות והיישוב, כמו המדיניות הכלכלית הציונית, מדיניותו של ויצמן, עליית הרוויזיוניזם והופעת קבוצת 'ברית שלום'. תוך תיאורן וניתוחן של סוגיות אלה מזדקרות דמויותיהם של האישים המרכזיים של הציונות בגרמניה – ארתור הנטקה, קורט בלומנפלד, רוברט ולטש, פליכס רוזנבליט ואחרים, שהטביעו את חותמם על דרכה ופועלה של התנועה הציונית בכללותה. חיבור זה, הבא למלא חלל בהיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית לארצותיה, מאיר סוגיות יסוד בהתפתחות הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל ומרחיב את הבנת התפתחותה הפוליטית של התנועה הציונית בכלל.
