ארטור, הרומן החדש של דן־בניה סרי, הוא סיפורה של משפחה ספרדית ירושלמית בתקופת המנדט, הנקרעת בחיפושים נואשים אחר חום ואהבה. אם מטורפת, המבקשת אחר מאהבה ההזוי, "מלח" אנגלי יפה תואר; אב אומלל, כמעט גמד, הנלחם על אהבת אשתו; ושני ילדיהם הגדלים בצחיחות רגשית נוראה. וגם: הסב, אבי האב, דמות עריצה ומגוחכת כאחת, ואשתו, הסבתא, המנסה בחוכמת חיים עממית לשמור על שלמותה של משפחתה. ארטור הוא גם קינה על שקיעתה של שכונה ירושלמית ציורית, ותפילת אשכבה לתקופת הילדות. בלשון כואבת, פעמים צורבת, ועם זאת מנומרת ברסיסי חסד והומור, מתאר סרי מחוז קיום שאמנם אפשר לסמן אותו במפה, אבל הוא מיתולוגי מעיקרו. מקום שנוצר מחלומות ומסיוטים, ששוררות בו עניות מנוולת ובעיקר בורות, המשתקפת בהבנה משובשת של סדרי אישות, חברה ועולם בשל פרשנות מעוותת (יצירתית להפליא) של סיפורי המקרא. ארטור הוא אולי בראש ובראשונה סיפור התבגרות פצוע. סיפור ניסיונותיהם של שני אחים, המופרדים זה מזה, להיחלץ מסבך ילדותם, לפרוש כנפיים ולעוף — בעיקר באמצעות המפגש עם "העולם האחר": העולם המואר, הנאור, רב־החסד, לפחות למראית העין, שאותו מסמנות הדמויות האשכנזיות בסיפור, ובראשן הילד ארטור.