אופייה של ההיסטוריה ומשמעותה הן סוגיות שהעסיקו את ישעיה ברלין המנוח כל ימיו. הוא דחה שוב ושוב את כתר ההיסטוריון, שביקשו תלמידיו וקוראיו להעניק לו, ואולי אכן לא היה היסטוריון במובן הצר של המילה. ועם זאת, תרומתו לחקר ההיסטוריה של הרעיונות ייחודית ורב תהילה

במאמרים ובהרצאות שלוקטו בכרך זה יגלה הקורא את המגוון הרחב של השאלות והתופעות האנושיות-התרבותיות, שריתקו את רוחו היצירתית של כותבם: היסטוריה, פילוסופיה, יסודותיה של הפוליטיקה, הסוציאליזם לתולדותיו, שורשי הרומנטיקה והלאומניות המודרנית. כשברלין עוסק בנושאים אלה, הוא מגלה את עומק הבנתו בתופעות הסבוכות והעמוקות הללו, אך גם יכולת לא מצויה לשפוט ולהעריך מבפנים השקפות אינטלקטואליות ותרבותיות, המתנגשות לא אחת עם תפישות עולם ואמונות שהוא הזדהה עמן כאדם. "הדוקטרינר", פסק ישעיה ברלין, הוא אדם ש"נוטה לדכא את מה שעלול לעורר בו חשד שהוא אמת, אם ייתקל בו." וברלין, ברוחו החופשית ובהתעקשותו הנמרצת לחשוף את עיקרי הדברים המסתתרים מתחת לכסות מראית העין, לא היה דוקטרינר.