הקהילה היהודית בלוב עברה שינויים מרחיקי לכת מאמצע המאה התשע עשרה ועד למחצית המאה העשרים. שלטון עות'מאני (1911-1835), שלטון איטלקי (1943-1911), שלטון בריטי קצר (1943-1950) ושלטון עצמאי היו אבני הדרך של השינויים שעברה הקהילה. הקהילה גדלה מבחינה דמוגרפית, השתלבה בתרבות של השלטון המקומי, ביססה את יכולתה הכלכלית וגיוונה את חייה התרבותיים. העברית תפסה מקום חשוב בחינוך הנוער היהודי, וזאת מבלי לעכב את תהליכי ההשתלבות בתרבות הסובבת, בעיקר בזו האיטלקית. יחסה של איטליה ליהודי לוב משלהי שנות השלושים של המאה העשרים, מאורעות מלחמת העולם השנייה בלוב, הפגיעות ביהודים וקבלת העצמאות היו הזרז שהביא לעלייתם של רוב יהודי לוב לישראל ולהגירתם של האחרים לאיטליה. קהילת יהודי לוב הייתה אחת מן הקהילות הראשונות בארצות האסלאם שבהן בא הקץ על הנוכחות היהודית לאחר הקמתה של מדינת ישראל.