וזרח השמש נחשב מייד עם צאתו לאור לרומן גדול וביסס את מעמדו של ארנסט המינגוויי כאחד מאמני הפרוזה החשובים ומהיוצרים הבולטים בתקופתו. וזרח השמש, אולי יותר מכל ספר אחר, מבטא את תחושת החרדה שפקדה את הדור שלאחר מלחמת העולם הראשונה אשר כונה "הדור האבוד". סיפור יפהפה זה על חבורה של גולים אמריקאים ואנגלים בשנות השלושים לחייהם – ליידי ברט אשלי, ארוסה השתיין מייק קמפבל, המתאגרף היהודי האומלל רוברט כהן, והסופר הציני ביל גורטון מייצג את העידן של פשיטת-רגל מוסרית, מוות רוחני, אהבה לא-ממומשת ואובדן האשליות.
ג'ייק בארנס, המספר של המינגוויי, שנפצע במלחמה באיבר מינו והפך אימפוטנט, הוא לב-ליבו ונשמתו של הספר. העלילה מונעת על-ידי ההתמוטטות החברתית שלאחר מלחמת העולם הראשונה ועל-ידי האלכוהול. חבורת הגולים, המשועממים משתייה וריקודים בבתי-הפה של פריז, יוצאת לשבוע הפייסטה בעיירה בספרדית פמפלונה. הייצוג של אורח-החיים הנהנתי בגדה השמאלית של פריז בשנות העשרים, מול התיאורים הריאליסטיים של מלחמות-הפרים בספרד, ומעל הכול סגנונו המיוחד של המינגוויי, הפכו את וזרח השמש ליצירה על-זמנית שהשפיעה על דורות רבים של כותבים וקוראים.
