אילו נערך דיון על יחסי החוץ של ישראל בשנת 1948, שנת הקמתה, לא היו נזכרים בו מושגים כמו דטאנט, נאט"ו, האיחוד האירופי, הארגון לאחדות אפריקה, העולם השלישי, יחסי צפון-דרום, אופ"ק, גרילה, טרור או גלובליזציה. מלחמה גרעינית והמושגים הנילווים אליה: טילים גרעיניים בין-יבשתיים או יכולת מכה שנייה, וגם זכויות אדם כסוגיה ביחסים הבין-לאומיים, או ארגונים ממשלתיים ולא ממשלתיים, היו זוכים להתייחסות מועטה בלבד בדיון שכזה. כיום הם מושגים מרכזיים המעסיקים את מדיניות החוץ הישראלית.

בתוך שישים שנה השתנו היחסים הבין-לאומיים מן היסוד. תפיסות חדשות התפתחו ובריתות חדשות נכרתו והתפרקו. השינויים שחלו במערכת הבין-לאומית היו כה רבים שמשרד החוץ הישראלי נדרש להסתגל במהירות למצבים חדשים. משאים ומתנים שבעבר אפף אותם מעטה של חשאיות, חשופים היום לבקורת הציבור ולדיון פומבי. עימותים בין-לאומיים ומבצעים צבאיים מדווחים בזמן אמת באמצעי התקשורת ולכך יש השפעה רבה על דעת הקהל. בעבר עסקה מדיניות החוץ בעיקר בפוליטיקה, באיסטרטגיה, במאזני כוחות צבאיים ובנושאים טריטוריאליים.

כיום היא מטפלת גם בפיתוח כלכלי, ביחסים פיננסיים, בבעיות של איכות סביבה ובנושאים הנכללים בקטגוריה של "מדיניות נמוכה", בשפת היחסים הבין-לאומיים. העיסוק הנרחב בנושאים הבין-לאומיים משקף התגברות עצומה של העניין בהם והדיאלוג והוויכוח עליהם הם כיום נחלת חוגים רחבים, הן מקצועיים והן אקדמיים.