באחד מן השירים מתארת אגי משעול כיצד החורף "העיף מן העצים את כל הלירי" כדי לחשוף את "מיבנה העומק" המתגלה בעירום הגרום של העצים. משהו מקביל לתהליך החישוף הזה מחבר את כל חלקי הספר: יחסים שנעשו מחוספסים עם השנים, נופים ובעלי חיים שהתערטלו מכל דוק סנטימנטאלי; הוויות חברתיות שהמגע בהן כמוהו כמגע בנייר זכוכית; שירים הנכתבים אף כי "אינם אפילו נשק הרתעה"; הכל מוזרם לתוך שורות שיר דרוכות, תמציתיות, חדורות צירוף של פיכחון וחמלה עצורה, שהמשוררת מכנה אותו "עצב ראייה". אלא שעצב הראייה, החף מכל רכרוכית, מתממש בשירים גם כעוצמה, המוצאת ביטויה בריתמוס נמרץ וחיוני שמקורו בביטחון עיקש בערך עבודת החיים הנמשכת לאורך הזמן. בין ההמשכיות המתפרצת של החיים לחזרה שלהם על עצמם, מתנהלת עבודתו ההכרחית והבלתי פוסקת של המשורר; זו שבזכותה "אפשר עוד לצמוח מן הנייר", ב"סידור" שהוא סידור עבודה מעשי וענייני וסידור תפילה גם יחד.
