הַיֶּלֶד שֶׁל עִזָּה הָיָה יָחִיד וּמְיֻחָד. קְצָת גָּדוֹל מִדַּי וּקְצָת חָזָק מִדַּי וּקְצָת מְפֻסְפָּס מִדַּי. אֲבָל לְעִזָּה לֹא הָיָה אִכְפַּת, ״הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא,״ הִיא אָמְרָה. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִתְחִילוּ הָאַחְיָנִים שֶׁל עִזָּה לְהֵעָלֵם בָּזֶה אַחַר זֶה, וְהַחֲשָׁד שֶׁל בְּנוֹת הַמִּשְׁפָּחָה נָפַל עַל הַיֶּלֶד הַיָּחִיד וְהַמְּיֻחָד. ״אֲנִי אֶעֱמֹד לְצִדּוֹ עַד יוֹם מוֹתִי,״ הִצְהִירָה עִזָּה, ״רַק אַל תַּעַמְדִי קָרוֹב מִדַּי,״ יָעֲצוּ לָהּ אַחְיוֹתֶיהָ הַטּוֹבוֹת...