הדבר הנוכח ביותר בספר השירים הראשון של נדיה עדינה רוז הוא החוסר. אין זה מפתיע כי השם שבחרה לספר הוא "דיו של שלג", דיו שנעלמת פעמיים: לבנה כשלג על דף ונמסה כמותו. כל כך הרבה חסר בעולם שממנו צמחו השירים האלה: בצק תופח בלילות, אך למחרת מרדדים אותו על "מרחבי הבדידות"; ההרים עשויים לא מסלעים אלא משקט; כשהאב עומד למות הוא מַגלה את עצמו לסלון כדי "להרגיל" את האם לישון לבד. היא, עם מותו, קונה חלקת קבר זוגית, ובכך מסכלת את תכניתו, מחזירה את הֶחָסֵר אל שינה זוגית אבסורדית, אל חיים חדשים, כמעט עליזים. הספר הזה עושה משהו דומה. הוא מסרב להתרגל לחוסר ולבדידות, הוא קורא בשמם של הנוטשים.
