ספרו של דוד טוקר מביא לראשונה עדויות מצמררות של ילדים אשר שהו לאחר אימי השואה בבית הילדים אשר בעיר לובלין, בפולין. הספר בוחן את "צמיחתו", את ארגונו ואת הישגיו של בית הילדים שהוקם במהלך השחרור של חלקים נרחבים מפולין, על ידי הצבא האדום, בתוך מלחמת העולם השנייה בשנת 1944. הספר מציג את הדרכים הספונטניות והמאורגנות שבהן רוכזו במוסד פנימייתי ילדים יהודים שהיו ברובם נטושים מאז ראשית המלחמה ובית הילדים שימש להם תחליף לבית שאבד. הילדים מספרים, בין השאר, על מגוון אופני הקיום בגטו המתרוקן, עם ההורים ובלעדיהם, על האופן שבו הצליחו לשרוד בתעוזה ובחוכמה מחוץ לגטו כאשר הסתתרו בכפרים אצל איכרים פולנים או גרמנים, או כאשר "בחרו" בזהות נוצרית על מנת לשרוד בתקופה בלתי אפשרית.

יוזמי בית הילדים היו חברים בוועד המרכזי ליהודי פולין, אשר רוב משתתפיו היו ממשיכי דרכה של תנועת ה"בונד" והשמאל היהודי-פולני. בדומה ליוזמי בית הילדים, גם מנהליו וצוותו החינוכי הזדהו עם הקבוצה האידיאולוגית של "בוני פולין הסוציאליסטית". אבל למרות זאת ועל אף הטיפול החינוכי המסור, רוב חניכיו המתבגרים של בית הילדים, אשר שהו בו תקופה ארוכה ואף הגיעו בזכותו להישגים לימודיים גבוהים, העדיפו להצטרף אל תנועות הנוער הציוניות ואל דרכן (הארוכה מאד) לארץ ישראל. בחירה זו, שמומשה בהסתר, נשאה בחובה העדפה ללא נודע (עליה לארץ ישראל) על פני עתיד בטוח (בפולין) שטופח בתשומת לב חינוכית יוצאת דופן.

ספרו של דוד טוקר מתמקד במוסד חינוכי אחד, אבל סביבותיו ההיסטוריות, התרבותיות והפוליטיות מבוארות בהרחבה, תוך כדי מתן תשומת לב מרבית לביוגרפיה של המשתתפים ולהיסטוריה של התקופה.

דוד (דודיק) טוקר עוסק בחינוך שנים רבות: כמדריך ומנהל מחלקת ההדרכה בתנועת נוער, כמקים ומנהל ביה"ס יסודי אזורי, כמורה ומנהל ביה"ס תיכון אזורי, כמרכז הפיקוח בחינוך ההתיישבותי, כמנהל המינהל לחינוך ההתיישבותי ועליית הנוער וכיו"ר ועדת החינוך של העמותה לשימור אתרים בישראל.