ברגליים יחפות, במכנסיים קצרים ובצמות סוררות מסתכלת זיוה, הילדה מכנרת, על הסיפור שמספר העולם שמסביבה. מורדת. מחליטה ועושה. לא חשוב אם כך מקובל, לא חשוב אם כך עושים כולם. גישה לא קלה לחיים, ובפרט לחיים בקיבוץ שמחפש את השווה, את האמצע, את הרגיל. אחרים לא רואים את אותו הנוף ואפילו לא את אותם האנשים. הסיפור הוא שלה, רק שלה. והדרך היא שלה, רק שלה. מאבני הבזלת של הר כנרת ומנוף הכנרת הכחולה, מתוך ילדות יחפה ופשוטה בשנות השלושים והארבעים, גדלה ילדה צודקת, מורדת, ברורה ובהירה. ילדה שיודעת מה נכון ונכונה להילחם על האמת שלה ועל הדרך שלה. כך ראתה את בחיר לבה ובחרה, בשבילה ובשבילו, וכך החליטה שילדיה יגדלו בבית ולא בלינה המשותפת של הקיבוץ. כך החליטה איך יראה בקיבוץ החינוך לגיל הרך. כך הקימה וניהלה את ארגון ידידי בית חולים פוריה – י.ע.ל. כך עיצבה את עלון הקיבוץ וערכה אותו במשך שנים, הפכה את ניהול מטבח הקיבוץ על פניו והפכה את הארכיון ממרתף טחוב למוזיאון חי ונושם. כך היא קובעת עד היום את התפריט בארוחות המשפחתיות. על דרכה המיוחדת ערמו לה החיים לא מעט קשיים וכאבים: שכול שהכה במשפחתה קרוב קרוב, מאבקים אישיים ומקצועיים. מכולם יצאה תמיד מחוזקת ונחושה עוד יותר...