בעיית הפליטים הפלסטינים ניצבת בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני מזה כמעט שבעה עשורים. על מנת להתמודד עם פתרונה – במיוחד לאור העובדה שהיא רגישה וטעונה עבור שני הצדדים – יש להכיר את מדיניות ישראל שגובשה כבר במהלך מלחמת תש"ח, מדיניות אשר נועדה להעלים את בעיית הפליטים הפלסטינים ולהורידה מסדר היום הבינלאומי. 

בעקבות מלחמת תש"ח סברו בירושלים שהחלטת הכ"ט בנובמבר שנתנה גושפנקה ללאומיות הפלסטינית "מתה", ושאת הפליטים אין להחזיר – הם ייעלמו. משהעריכו בתחילת שנות ה-50 שהמדיניות שלהם נוחלת הצלחה, גברה הנטייה להתעלם מסדקים שהתגלו בה ומהחייאת הלאומיות הפלסטינית בקרב הפליטים, בניגוד גמור למצופה. אבל לא כולם ראו עין בעין את היעלמותם של הפליטים, שכן ב-16 ביוני 1948 אמר בישיבת הממשלה שר החקלאות אהרון ציזלינג: "מאות אלפי ערבים שהיו מנושלים מארץ ישראל... הם גדלים בתור שונאים לנו. הם יהפכו עכשיו בכל המזרח התיכון לאלמנט שנושא את המלחמה נגדנו... הם ובניהם הצעירים יהיו לנו אויבים. כשם שאנו ינקנו את הרגשת הצורך במלחמה מייסורים, כך הם ישאו בקרבם את שאיפת הנקם והחזרה". 

ובכן, כיצד ומדוע גובשה מדיניות ההתעלמות מהפליטים? מדוע טפחה המציאות על פניה של ישראל ומדוע היא לא הבחינה במתרחש במחנות הפליטים הסמוכים לעיתים לצידו השני של הגבול? כיצד הצליחה ישראל לשמר ולקדש את הסטטוס-קוו ביחס לפליטים? כיצד התייחסו בן גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, אבא אבן ואחרים לאפשרות של חזרת הפליטים? אילו לחצים בינלאומיים הופעלו במהלך השנים על ממשלת ישראל על מנת להחזירם וכיצד הצליחה ישראל למוסס את הלחצים האלה? עם שאלות אלה ועוד רבות אחרות, אשר עוסקות בשלב מהותי אולם מוכר פחות בהתפתחות הסכסוך הישראלי- פלסטיני, מנסה להתמודד ספרו מאיר העיניים והחשוב של אריק אריאל. 


עו"ד ד"ר אריק אריאל  ליבוביץהוא חוקר ומרצה. ספר זה מבוסס על עבודת מחקר אשר במהלכה ראיין המחבר שורה של אישים שהיו מעורבים בעיצוב המדיניות הישראלית, לצד בחינה של מסמכים רבים שנחשפו, בחלקם לראשונה, בארכיונים בארץ ובעולם.