התפיסה ההומניסטית המודרנית מעוגנת במהפכת הנאורות, אשר חוגגת את הרציונליות האנושית כמקור לסמכות ולידע וכיורשת של הסמכות האלוהית. אלא שעם הרציונליות ועם המבט המפוכח בעולם מגיעים גם האימה והאבסורד, המעיבים על חלקים ניכרים מההגות ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית לאחר שזו הגלתה את עצמה מרצונה מההשגחה ומהחסד האלוהיים.

האם ייתכן במסגרת הגות זו חסד שמובנו חילוני? ספרה של דנה פריבך-חפץ הוא מסע אינטלקטואלי לעבר מושג חילוני חדש של חסד; מושג עבה של דרך חיים ואתיקת אהבה חילונית, עשיר בתכנים קונקרטיים, שאינו תופעה או חוויה אלא עקרון פעולה שאפשר לחיות לפיו, שאינו בתחום הטוב אלא דווקא בתחומו של היפה כיצירה עצמית. מסע זה יוצא מהחסד במשמעותו הנוצרית, תוך כדי התכתבות עם אריסטו, קאנט, ניטשה, דוסטויבסקי, היידגר, בובר, לוינס, דרידה ואחרים, וכן עם הספרות העברית-ישראלית. ככל מסע, הוא גדל עם כל מפגש כזה אך אינו מזדהה אתו; ככל מסע, הוא אינו מסתכם בנקודת הסיום, שכן החסד החילוני הוא עצמו מסע והזמנה לדיאלוג.

ד"ר דנה פריבך-חפץ פרסמה מאמרים בנושא אהבה, נדיבות, מוות וחילון; הייתה שותפה בעריכה של אסופת המאמרים "מועקה וגאולה" (בעריכת יובל לוריא, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, 2003) ושל האנתולוגיה "משמעות החיים" (בעריכת אסא כשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, 1999). בצד עבודתה הפילוסופית, עוסקת בעריכת דין חברתית ומנחה בתכניות לחינוך משפטי קליני בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.