בשנת 1921 חיבר הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג (1886-1929) את הספרון על השכל הבריא והשכל החולה, מעין הקדמה נינוחה לקורא בספרו הסבוך "כוכב הגאולה", אשר נועדה לעשותו נגיש ומובן יותר. בתשתיתו של "הספרון" עומדת הבִּטחה במילים ובמשמעותן. הפילוסופיה החולה גזרה על האדם שיתוק, שכן כיצד יעשה מעשה ויתייחס לעצמים ולבני האדם בטרם חקר עד תום את מהותם והגדיר את מושגיהם? הפילוסופיה של השכל הבריא מלמדת את האדם לבטוח במה שהוא יודע וחוֹוה, מעניקה לו יכולת מחודשת להתבוננות ראויה באלוהים, בעולם ובאדם.

הספרון על השכל הבריא והשכל החולה מציין את אחד משיאי המאבק הקשה והעיקש שמנהל פילוסוף כנגד הפילוסופיה, שכן בספר זה מכריז רוזנצווייג מלחמת חורמה על הפילוסופיה המערבית, מתחילתה ועד למאה ה-19. בעיניו מטעה פילוסופיה זו את האדם בהבטיחה לו מקסמי שווא, אם רק יאות לצעוד אל מחוץ ל"מערה" האפלטונית ויכיר בכך שכל מה שחווה בחייו הממשיים אינו אלא תדמית כוזבת. ההתכחשות לניסיון החיים של האדם החי והפועל בעולם היא יסוד הכשל הטמון בפילוסופיה זו ועושה אותה לפילוסופיה של השכל החולה.