תנועת המחאה שנולדה בישראל בקיץ 2011 השיבה לרגע את האמונה בכוחה של פעולה עממית ספונטנית לחולל שינוי חברתי מהותי, מבני, שיוביל לכינונו של "צדק חברתי". הרעיון להוציא לאור את שאלות עתים בוערות, מבחר מכתביה של רוזה לוקסמבורג, נולד למחאה, וליתר דיוק – לרפיון הידיים שהשתלט על רבים בעקבות מה שנתפס ככישלון שלה. בכתבים אלה מצטיירת דמותה של לוקסמבורג כשילוב נדיר של להט מהפכני ואינטלקט מזהיר, מחשבה מנומקת ושיטתית, אנושיות כובשת, חתירה נגד הזרם ונכונות להיאבק במסירות נפש כדי לתרגם אידיאה נשגבת למציאות אפשרית. אך מהו היעד הסופי של המאבק החברתי? מהם האמצעים הכשרים להשגתו? כלום נכון להסתפק בכלים שמציעים הדמוקרטיה הפורמלית והפרלמנטריזם המהוגן לקידום הדרגתי של רפורמות במסגרת הסדר הקיים, או שמא יש לחתור למימוש רדיקלי של התנאים שיאפשרו כינונו של סדר חדש, צודק ושוויוני?
מפליא לגלות עד כמה שאלות אלה ואחרות שבהן עוסקת כתיבתה של לוקסמבורג נשארו אקטואליות כמעט מאה שנים לאחר מותה. בימים אלה, כאשר נדמה שאין עוד כוח שיכול לכוחות השוק, מוסיפה דמותה של רוזה לוקסמבורג להצית את הדמיון ולשמש השראה ומצפן עבור מי שמסרבים להתפתות לתחושת הייאוש מן "המצב" או להסתפק במחאות וירטואליות, נטולות סיכון אישי ממשי.
